רקע תיאורטי

ביו-כוח: המושג וגבולותיו

פוקו: מן הזכות להמית אל ניהול החיים

מושג הביו-כוח, כפי שעוצב בכתביו של מישל פוקו, נמצא בצומת שבין סוציולוגיה, פילוסופיה והיסטוריה, והוא נקודת מוצא הכרחית להבנת הגזענות המודרנית. פוקו הציג את המושג בכרך הראשון של "תולדות המיניות" (1976) ופיתח אותו בהרצאותיו "יש להגן על החברה" (2003א). לפיו, ביו-כוח הוא כוח המופנה אל החיים עצמם, ובעיקר אל החיים ברמת האוכלוסייה. בכך הוא נבדל מן הכוח הריבוני המסורתי, שעיקרו הזכות להמית או להניח לחיות: הביו-כוח שואף לטפח חיים ולהבטיח את רווחת האוכלוסייה, אך טומן בחובו גם את הכוח "להניח למות" (Foucault, 1976). המעבר הזה הוא אחד מסימני ההיכר של החברה המודרנית.

לטענת פוקו, הופעת הביו-כוח שזורה בהתהוות מדינת הלאום ובצמיחת מוסדותיה. עם עליית המדינה המודרנית עבר מוקד הכוח אל ניהול האוכלוסייה: שיעורי ילודה, תחלואה, תוחלת חיים ומאפיינים "גזעיים". ניהול תהליכי החיים, שפוקו מכנה ביו-פוליטיקה, משלב שני מישורים: משמוע של הגוף היחיד (אנטומו-פוליטיקה) ושליטה באוכלוסייה כמכלול.

אחד המוקדים המרכזיים של הביו-כוח הוא המיניות והרבייה. פוקו מראה כיצד הפכה המיניות לאתר מרכזי של כוח, כאשר המדינה מתערבת בהדרגה בחיים הפרטיים כדי לכוון התנהגות מינית ופוריות, ובכך לשפר את בריאותה ואת יצרנותה של האוכלוסייה ולהגביר את שליטתה בה (Foucault, 1976).

מכאן נגזר הקשר בין ביו-כוח לגזענות. בהרצאותיו טוען פוקו כי הביו-כוח הוליד גזענות מסוג חדש, ביולוגית ולא רק תרבותית, הנשענת על שיח רפואי ומדעי. גזענות זו מסווגת אוכלוסיות כנחותות או כעדיפות על בסיס תכונות "טבעיות", ומספקת הצדקה להפרדה, לאפליה ובמקרי קיצון להשמדה. השואה מהווה אצלו את המקרה המובהק: אידיאולוגיה גזעית שנשזרה במדיניות המדינה כדי להצדיק את השמדתן של קבוצות שהוגדרו כאיום על "בריאות" האומה. ההשלכה התיאורטית ברורה: אותו כוח המטפח חיים יכול גם להעניק לגיטימציה למוות המוני.

רוז: ביו-כוח בעידן הגנומי

ניקולס רוז מבקש לעדכן את מסגרתו של פוקו לנוכח ההתפתחויות הטכנולוגיות של העשורים האחרונים. לשיטתו, הביו-כוח העכשווי מתאפיין פחות באיום הישיר במוות ויותר בוויסות שוטף של תהליכי החיים, במתח שבין "להניח למות" לבין "לעשות חיים" (Rose et al., 2006).

תרומתו הבולטת של רוז נוגעת לרפואה הגנומית. התפתחות הטכנולוגיות הגנומיות, הוא טוען, החזירה את מושג הגזע לשיח של "אמת ביולוגית" ושינתה את האופן שבו נתפסים גיוון ובריאות. לחזרה זו של הגזע אל השיח המדעי, בתיווך הטכנולוגיה, יש השלכות ממשיות על צורותיה העכשוויות של הגזענות (Rose et al., 2006; United Nations General Assembly, 1963).

רוז מוסיף כי טכנולוגיות הרבייה התנתקו במידה רבה מן המיניות, ומונעות כיום מאתיקה של אוטונומיה ובחירה. אין הן מבטאות אסטרטגיה ביו-פוליטית אחידה, אלא שאיפה לראות ביכולות האנושיות דבר הניתן להנדסה רפואית מחודשת, וזו עדות לאופייה הגמיש והמסתגל של הביו-פוליטיקה בחברה המודרנית (Rose et al., 2006; Franklin, 1997; Throsby, 2004).

על רקע זה מציע רוז את מושג האזרחות הביולוגית: בני אדם רואים בקיומם הביולוגי מקור לזהות, לזכויות ולמעורבות פוליטית, ונעזרים בידע ביולוגי כדי לנהל משא ומתן על שייכות. המעבר מניהול אוכלוסיות לניהול חייו של הפרט, דרך התערבויות רפואיות מותאמות אישית, מסמן שינוי באופייה של הביו-פוליטיקה עצמה (Rose et al., 2006). כך, רוז אינו מחליף את פוקו אלא מרחיב אותו: הוא מראה כיצד הביו-כוח ממשיך לעצב היררכיות גזעיות גם כשהוא פועל בשפה של בחירה, בריאות וקדמה.

סטולר: מה שפוקו לא ראה במושבות

אן לורה סטולר מאירה את מסגרתו של פוקו מכיוון אחר: מן ההיסטוריה הקולוניאלית. נקודת המוצא שלה היא שאלה פשוטה לכאורה: מדוע "תולדות המיניות" כמעט אינו מתייחס לגופים במושבות, אף שבהם, לטענתה, עוצבו במידה רבה המיניות והזהות של הבורגנות האירופית? השמטה זו, היא טוענת, מצמצמת את יכולתה של התיאוריה להסביר כיצד הביו-כוח עיצב זהויות גזעיות ופוליטיקה מינית (Stoler, 1995).

לפי סטולר, המשטר הקולוניאלי השתמש באנטומו-פוליטיקה לא רק כדי למשמע גופים, אלא כדי לחרוט עליהם נורמות גזעיות ומיניות שהציבו את המתיישבים האירופים בראש ההיררכיה. ברמת האוכלוסייה, מדיניות בריאות הציבור, ההסדרה של רבייה ונישואים והשיח על היגיינה, חינוך ותכנון עירוני שימשו כולם לשימור הסדר הגזעי. יתרה מזו, המושבה לא הייתה רק מקום שבו הופעל כוח: היא הייתה "מעבדה" שבה הוגדרו מחדש גם זהויותיהם של האירופים עצמם, וההגדרות שנוצרו בה חזרו אל המטרופולין (Stoler, 1995). בכך סטולר משלימה את פוקו ואת רוז כאחד: היא מראה שהביו-כוח הוא תופעה גלובלית והיסטורית, שאי אפשר להבינה בלי הממד הקולוניאלי.